לדבר קרוב

האימון שהצעתי בפוסט הקודם מוביל לתחושה הדובר שהוא מובן. תחושה שיש מולו אדם שמשתדל מאוד להבינו. הדבר מוביל לרגיעה ולתחושת ביטחון, שכאשר היא מורגשת מתאפשרת התבוננות פנימה בנוכחות האחר. האווירה שנוצרת…

מקור: לדבר קרוב

לדבר קרוב

האימון שהצעתי בפוסט הקודם מוביל לתחושה הדובר שהוא מובן. תחושה שיש מולו אדם שמשתדל מאוד להבינו. הדבר מוביל לרגיעה ולתחושת ביטחון, שכאשר היא מורגשת מתאפשרת התבוננות פנימה בנוכחות האחר. האווירה שנוצרת ואשר בה המבוגר מאוד קשוב ומתעניין, מתאפשרת לילד להעמיק את ההבנה שלו את עצמו ולבטאה.

היום נתמקד בשני שלבים נוספים

1. מתן תחושה לילד שמותר לו לחשוב ולהרגיש כפי שהוא מרגיש.

לאחר שהילד מבטא בכנות ובפתיחות את שעל ליבו, הדבר האחרון שהוא צריך זה מסר שעיקרו "אתה פשוט רגיש מדי" "הגזמת" וכדומה. הדבר נכון בשיחה עם ילדים כמו בשיחה עם מבוגרים. בן השיח צריך להרגיש שזה נורמאלי להרגיש כך. שהוא לא משוגע או היסטרי. שזה בסדר והגיוני איך שהוא מרגיש. זה לא אומר שאתם מסכימים עם הדברים . זה מאוד מרגיע את הדובר. המבוגר מעביר כאן מסר שיש לילד זכות לראות את הדברים בצורה שונה משלו ומכיר באמת של הילד. מסר נוסף שעובר הוא ההכרה בכך שקיימות כמה אמיתות ושההורה הוא לא זה שבבעלותו האמת היחידה הקיימת.

אז איך הדברים נעשים בפועל? פשוט- לאחר שהילד שיתוף בהרגשתו ואנחנו שיקפנו את דבריו (ראו פוסט קודם) נגיד משפטים כמו: "תשמע, אני מבין אותך", "זה ממש הגיוני בעיני שתרגיש ככה",

אולי פשוט אבל דרוש הרבה אימון כדי ליישם את זה בחיי היום יום, אבל זה כדאי!

2. ואם חשבתם שזה מאתגר חכו לשלב הבא- כניסה לנעלי האחר. לנסות להרגיש מה השני מרגיש במצב הזה . זה קשה כי באופן טבעי כל אחד מרוכז בחוויה שלו. היכולת לעזוב את שלך ולראות את המציאות מעיני האחר דורשת מאמץ מודע. ננסה להרגיש מה היינו מרגישים אם היינו הוא. אחרי שעצרנו לרגע לדמיין זאת נגיד לילד את מה שאנחנו חושבים שהרגיש. כאן חשוב לשים סימן שאלה בסוף. אנחנו לא אומרים לילד איך הוא הרגיש אלא מבררים אם כך הרגיש. למשל "אני מתאר לעצמי שממש נעלבת כשפתאום צעקתי עליך. ככה הרגשת? מה עוד הרגשת?" הכניסה לעולמו של הילד מובילה להבנה וקירבה עמוקה.

אני מזמינה אתכם לתרגל שלבים אלו. קחו בחשבון שכמו בלימוד שפה חדשה בהתחלה זה יורגש כמלאכותי ולא זורם. זה יורגש בעיקר סביב החלוקה לשלבים וסביב השיקוף. אבל רכישת הכלי הזה עוזרת מאוד בסיטואציות שונות. זה לא אומר כמובן שמעכשיו כל הזמן תדברו כך , אלא שתהיה בידיכם טכניקה או שפה שמחזירה את הקירבה לקשר ברגעי ריחוק ומתח, ומעצימה את הקירבה ברגעים בהם היא קיימת ממילא.

בהצלחה,

מירב טל רונאל

054-4677625

מה לעשות כשמפחדים? — 2bekeshercom

איך לגדל ילדים רגועים במצב הביטחוני הקיים? מה לעשות כשהילדים מפחדים מהמצב וכשאנחנו בעצמנו מפחדים? אם נשאל אנשים סביבנו “מה הפחד הכי גדול שלך?” נקבל מרבים את התשובה- “שמשהו רע יקרה לילדים”. לכן כשקורה בסביבה החיצונית משהו נורא לילד, עולה בנו בעוצמה הפחד. הדבר ממנו פחדנו יותר מכל מקבל ממשות ומוחשיות אל מול עינינו. אז […]

באמצעות מה לעשות כשמפחדים? — 2bekeshercom

מה לעשות כשמפחדים?

איך לגדל ילדים רגועים במצב הביטחוני הקיים? מה לעשות כשהילדים מפחדים מהמצב וכשאנחנו בעצמנו מפחדים?

אם נשאל אנשים סביבנו "מה הפחד הכי גדול שלך?"  נקבל מרבים את התשובה- "שמשהו רע יקרה לילדים". לכן כשקורה בסביבה החיצונית משהו נורא לילד, עולה בנו בעוצמה הפחד. הדבר ממנו פחדנו יותר מכל מקבל ממשות ומוחשיות אל מול עינינו. אז עולה בנו ההכרה שזה יכול לקרות.

אנחנו מודאגים מהמצב, מדברים על המצב עם אנשים בסביבתנו הקרובה, זהירים יותר- נועלים מיד את הדלת, לעיתים מסתכלים סביבנו בחשש במקום הומה. מתנהגים כמו מישהו שיש לו סיבה אמיתית וטובה לפחד.

"אז מה הבעיה? הרי באמת צריך להיזהר..הרי זה מצב מציאותי שדורש זהירות.."

נכון, חשוב להיזהר. אבל עולה גם השאלה –איך נצליח לגדל ילדים רגועים, ילדים שמרגישים שהעולם בטוח ושמתנהלים בו בביטחון, במציאות שבה בכל פעם עולה גל חדש של אירועים שהדעת אינה תופסת.

אנסה לעזור בתשובה לשאלה זו.

ההורה כמתווך

הדבר הראשון שצריך לזכור הוא שהילדים שלנו קוראים דרכנו את המפה. הם מפרשים דרכנו את המציאות. מסתכלים בתגובותינו, עדים לשיחות הטלפון, ומזהים מהבעת פנינו ומתגובותינו אם אנחנו מודאגים. לילדים יש רדארים מעולים. אם הם קולטים מאיתנו:"הכל בסדר, אפשר להיות רגועים, החיים נמשכים כסידרם..", הם יירגעו. אם לעומת זאת הם יחושו מצידנו במתח ופחד ויקלטו אף בלי מילים את המסר: "הסביבה מסוכנת ולא בטוחה, יש סיבה לפחד", סביר שיגלו יותר סימני חרדה.

איך הפחד מועבר? כשאמא מפחדים מכלבים בכל פעם שתעבור ליד כלב הגוף שלה יידרך, היא תקרב אליה את הילד, יתכן שתחוויר. הילד יזהה זאת ויקשר בין הכלב לבין תחושת סכנה ואיום. כך יועבר ויופנם גם בו המסר "כלבים=סכנה". להשפעה זו חשוב שההורה יהיה מודע.

"אבל מה לעשות, לשקר להם? הרי זאת המציאות והם יקלטו אותה בסביבתם החיצונית..לא עדיף כבר שאנחנו נספר להם על אירועים שקורים פה..?"

אכן חשוב שההורים יהיו אלה שמתווכים לילד את המציאות החיצונית. זה אכן תפקידם. אך כמתווכים עליהם להתאים את המידע המועבר, למה שהילד יכול להכיל.

"אבל איך? איך מספרים על נערה שנרצחה בביתה, באופן שניתן להכילו?"

דבר ראשון לא חייבים להעביר כל מידע. יש חדשות שלילד בגיל מסוים אפשר ורצוי לא להגיד. בנוסף אפשר להקטין ולגמד במקצת את תאור הסכנה. אפשר לדבר על כך שזה מאוד רחוק מאיתנו(אם זה אכן כך) או שהסבירות שזה יקרה מאוד נמוכה, שהתקשורת מדגישה מקרים יחידים שקורים וכדומה. זה בסדר גמור לסנן עבור הילד. אנחנו המסננת שלו ויש דברים שנסנן ולא נעביר אליו או שנתאים ליכולת הכלתו.

הורה רגוע

למה חשוב להירגע למרות שאכן דברים מפחידים קורים בחוץ? ראשית עבור שלוות נפשנו ובריאותינו הנפשית. שנית עבור ילדינו. אם נגיד לילד כשאנחנו חרדים,  שאין מה לפחד, הוא לא ישתכנע. לעומת זאת אם נעשה עבודה עצמית ונצליח להרגיע את עצמנו, הילד יחוש באמינות הדברים.

בנוסף, הורה רגוע ובטוח יוכל להעביר לילד את המסר- "אמא/אבא כאן ואני אשמור עליך", מסר שמעביר תחושת מוגנות. זאת בשונה מהמסר "אפילו אמא/אבא מפחד/ת כלומר גורם הסכנה גדול אפילו ממנה/ו ואין מי שיגן".

ולכן, מותר וכדאי –

לסגור את הטלוויזיה ולא לשמוע ולקרוא שוב ושוב כתבות הממחישות את מקרי האסון ומחיות בנו מחדש את החרדה.

לראות ביחד סרטים מצחיקים ומרגיעים.

לחפש באופן אקטיבי חדשות הנוסכות תחושת בטחון ורוגע. ואם צריך לחפש בנרות אז נחפש. אפשר למשל להיכנס לאתרי חדשות טובות דוגמת good-mood ואחרים ,לחפש שם כתבות שמחזקות תחושת מוגנות ולשתף בהן את הילד. בנוסף להרגעה שלנו, הרעיון שעומד מאחורי שיתוף הילד בכתבות אלו, הוא לאזן את תמונת המצב עבורו, לווסת ולהרגיע את תחושת החרדה ולהחזיר לו את תחושת המוגנות.

מתן לגיטימציה לפחד

יש לשים לב שהרגעה אין משמעותה ביטול הפחד. כשילד מפחד זה לא יעזור ולא ישכנע להגיד-"הכל בסדר, אין מה לפחד".

"אז מה כן יעזור?"

כשהילד מפחד הוא זקוק לאוזן קשבת. למבוגר שייתן לגיטימציה לפחד. שייתן הרגשה שלפחד זה בסדר ושכל אחד מפחד לפעמים. "החדשות האלה באמת מפחידות", "הרבה ילדים מפחדים מזה", ולא "שטויות , מה אתה מפחד, זה בכלל לא פה". כך הילד ירגיש שהוא נורמאלי ושמה שהוא מרגיש נורמאלי. התייחסות אל הפחד בזלזול גורמת לתחושה קשה שהילד לבדו עם הפחד שלו ושעליו "לשמור אותו בבטן" כדי לזכות בהערכה מהמבוגרים הקרובים לו. אפשרות נוספת שתגרום לילד "לשמור בבטן" ולהישאר לבדו עם תחושת הפחד, היא אם ירגיש שההורה חרד וירצה לחסוך ממנו דאגה.

לפעול למרות הפחד

מה שיכול לעזור אל מול תחושת הפחד היא עשייה. תחושת חוסר אונים היא תחושה קשה. לעומת זאת פעולה ותחושה שיש לי מה לעשות מחזירה לחוויה של שליטה ובטחון. כשאני פועל אני משתחרר מתחושת השיתוק וחוסר האונים..

אנחנו משלבים שני מסרים- א. אני מבין את הפחד שלך, מותר לפחד.  ב. עכשיו בוא נראה איך פועלים למרות הפחד. למרות שאתה מפחד אתה יכול להתגבר ואני איתך בזה. איך מובילים לתחושת שליטה? על ידי פעולה. אפשר לחשוב ביחד עם הילד איזו פעולה יכולה לנסוך בו בטחון- להתקשר להורה כשמרגישים לא רגועים, לקחת איתו משרוקית, להוריד אפליקציה לשימוש בזמן סכנה וכדומה. תכנון הפעולה מראש יכול להרגיע כי הילד יודע שברגע שיפחד יש לו מה לעשות. למשל לילד שמפחד ללכת למקומות הומים מחשש למחבל, חשוב לתת לגיטימציה לפחד ועם זאת כן לצאת למקומות הומים . זאת תוך חשיפה הדרגתית, ובליווי ותמיכת המבוגר. למה זה חשוב? א. כי כשאני לא נותן לפחד לנהל ולהגביל את חיי זה נותן תחושת כוח וביטחון- התגברתי! אני אמיץ! ב. כי כשאני בכל זאת פועל זה מגמד את הדברים ומה שקודם תפס מימדים מאיימים כמפלצת מקבל עתה מימדים נסבלים.

אנחנו ביחד

לסיום אני רוצה להדגיש שוב את חשיבות ההרגשה של "אנחנו ביחד בזה". יש הבדל מהותי בין להסתובב עם הפחד לבד לבין להרגיש שמישהו בוגר מגן וחכם מלווה אותך ומבין אותך. שיש על מי להישען. כשהסכנה מאיימת מבחוץ, הידיעה הפנימית שהבית וההורים הם מקום בטוח ומוגן , שניתן להגיע אליו ואליהם, למצוא מחסה, לספוג תחושת יציבות ובטחון ולהיעזר, מקבלת משנה חשיבות.

 

מקווה שעזרתי ולו במעט,

מירב טל רונאל    054-4677625

הדרכת הורים

טיפול אימגו לשיפור הקשר בין ההורה והילד

טיפול באומנות (M.A)

 

 

שיחה מכוונת -דרך מופלאה לשיפור היחסים

אני רוצה לספר לכם על סוג שיחה שמשדרגת יחסים. הרעיון בה כל כך פשוט והיא עושה פלאים הן ביחסים עם בן הזוג והן עם הילדים. אני מזהירה מראש- בהתחלה זה מוזר ומורגש כלא טבעי . אבל אנא, התמידו עד לשלב שבו זה יותר זורם כי זה כל כך שווה את זה. אני רואה את זה שוב ושוב גם בקליניקה בשיחות של הילד עם ההורה, וגם במשפחה שלי. יש לציין שזאת לא המצאה שלי אלא דק’ הנדריקס מייסד טיפול האימגו.

אז נתחיל-

ראשית נשב מול בן שיחנו קרוב ונביט בעיניים. טלפונים על השתק .. עצם הישיבה הזאת משדרת שאנחנו מפנים עצמינו להקשבה ושאנחנו מכוונים ב100% אל בן שיחנו. המטרה של השלב הזה היא להבין באמת את השני. שהדובר ירגיש שמקשיבים לו ומבינים אותו. בשביל זה, מי שתורו להקשיב צריך לשחרר את כל מה שהוא חושב ומרגיש וזוכר לגבי מה שמספרים לו.. וזה מה זה קשה. ה-”כן אבל..” קופץ לנו באופן אוטומטי וחוסם אותנו מלהקשיב באמת. פעמים רבות בזמן ההקשבה לשני אנחנו מחכים לתורנו להגיב כדי להסביר למה אנחנו בעצם צודקים. זה משאיר כל אחד עם האמונות והתפיסות שלו ולא  מאפשר חיבור קרוב לעולמו של השני.

כדי לעזור לנו לעזוב את שלנו קיים מה שנקרא בפי מטפלים הדהוד ויש המשתמשים במילה שיקוף. הדהוד- כמו הד שמחזיר אליך בדיוק את מה שאמרת. בשיקוף- מי שמשקף הוא כמו מראה לא מעוותת שמחזירה אליך בדיוק אותך. המשמעות היא לחזור על הנאמר בדיוק מירבי. ואז לבדוק אם הבנו בדיוק.

דוגמא: הבת: “אמא תמיד את מאשימה אותי וזה לא נעים לי”

האם: “אז זה לא נעים לך כשאני מאשימה אותך”?”שמעתי אותך בדיוק?”, "תספרי לי עוד”

( האמא לא אומרת “מתי אני בכלל מאשימה אותך..?!” אלא נותנת לבת הרגשה שהיא באמת רוצה להקשיב) המקשיב שם לעצמו ברקס ,משהה תגובה, ורק מנסה להבין. הוא לא עובר מהר לדבר על הצד שלו אלא נשאר ומנסה להעמיק את הבנתו..

הבת ממשיכה:” נראה לי שאת רואה רק מה אני לא בסדר ולא את מה שאחי עושה” האם:”אני רוצה לראות אם הבנתי, את מרגישה שאני רואה רק את מה שאת לא עושה טוב”?

הבת: ”כמעט הבנת כי אמרתי שממה שאחי עושה את מתעלמת.."

האם: ”או.קיי אז את אומרת שממה שאחיך עושה אני מתעלמת?"

הבת: ” כן וזה מעצבן..”

האם: "אז זה מעצבן אותך, תספרי לי עוד על ההרגשה שלך באותם רגעים.."

וכולי…שימו לב, האם משהה תגובה, ומעודדת את בתה לשתף. היא לא מטיפה/מייעצת/מתקנת ושאר תגובות שפעמים רבות חוסמות את השיחה. שיחה כזאת תתן לבת הרגשה שהאם באמת מקשיבה ושחשוב לאם להבין אותה. זה לא אומר שהאם צריכה להסכים, היא רק עוזבת לרגע את עולמה ומנסה להתבונן על הדברים מעיני בתה.

יש עוד 3 שלבים חשובים לשיחה הזו אבל אני רוצה לעצור כאן ולהציע תרגיל, כדי שהקריאה תוביל ליישום. קחו שבוע מרגע זה ותתאמנו על השלב הזה. כרגע תסיימו את השיחה בתודה- “תודה שסיפרת לי איך את מרגישה, זה חשוב לי.” לפחות פעם ביום תנסו ליישם את השיחה. להתאמן בהקשבה. להשהות את התגובה האוטומטית. זה יכול להיות עם הילד או עם בן או בת הזוג.

בעוד שבוע אפרסם את 3 השלבים האחרים ונתאמן גם עליהם. בינתיים תחפשו הזדמנויות להתאמן. זה דורש הרבה אימון ובדרך תתקלו כנראה במחשבות כמו "מה זה הדבר ההזוי הזה" "בסדר אבל אני צריכה להסביר ולחנך את הילד" וכולי..אני מציעה שלמרות המחשבות האלה תתמידו בנסיון. כך רוכשים כלים חדשים.

אשמח מאוד שתשתפו אותי וכן לייעץ לכם אם עולות שאלות ועולים קשיים בדרך. תעזרו בי בשבוע הזה. כדי שאענה מיד אשמח שתסמסו לי את שאלתכם או תכתבו לי מייל

054-4677625;merav.arttherapy@gmail.com
ב ה צ ל ח ה , מירב